"אני לא יודעת אם יש לי את הכוחות הנפשיים לזה"
א הגיעה אליי אחרי שמערכת היחסים הראשונה שלה בפרק ב' נגמרה בהפתעה.
הוא היה גרוש עם ילדים כמוה וכבר בדייט הראשון התוודה על אהבתו אליה
היא, שנמנעה מאז גירושיה להיכנס לקשר, לא האמינה שיש דבר כזה מאהבה ממבט ראשון
אבל, אחרי שלוש שנים הם היו ביחד, מאוהבים, דביקים וחושבים על טבעת וילד משותף. הם היו החברים הכי טובים, נהנו לבלות ביחד כל רגע וכל שנייה וצחקו המון. הוא מצא בה בית ומשפחה והיא מצאה בו ביטחון ואיזון.
יום אחד אחרי שהרגישה ברת מזל ומוברכת, רצתה לשתף ולתת השראה לאחרות העלתה פוסט מתקתק באחת מקבוצות הנשים הסגורות בפייסבוק וכתבה על הסוף טוב שזכתה לו בפרק ב' וצירפה גם תמונה.
לקח לה כמה דקות לבחור את התמונה כי היו כל כך הרבה. הם צברו אינספור חוויות בארץ ובחו"ל, עם הילדים ובלעדיהם ובכל תמונה העיניים שלהם מבריקות ונוצצות מאהבה.
בסוף בחרה באחת שבה העיניים שלו מביטות בה בהערצה.
מייד אחרי שההודעה עלתה הגיעה מבול של תגובות והודעות מנשים ששמחו בשבילה וגם הודעה אחת עמומה מפרופיל שנראה לה קצת מזוייף עם המשפט הבודד "כדאי לך לעשות בדק בית."
היא התיישבה על הכיסא מולי ובכתה בלי סוף, דמעות שהגיעו ממעמקי נפשה, שהפכו לה את הבטן עם סימני שאלה שלא ידעה לעכל.
"הוא החבר הכי טוב שלי" היא מיררה בעצב גדול וסיפרה איך גילתה שבמשך תקופה ארוכה ניהל מערכות יחסם מקבילות מאחורי גבה. שבזמן שהייתה מבשלת ארוחת ערב לכבודו, הוא היה שולח הודעות ממיטתה לנשים אחרות.
"מה פיספסתי?" היא שאלה אותי. "מה היה שם שלא ראיתי? הכל היה כל כך טוב, מעולם לא דמיינתי שדווקא הוא… איך יכול להיות שהגבר הראשון שהכנסתי לביתי היה שקרן כל כך מתוחכם שהצליח לעוור אותי ככה?" והשאלה הכואבת מכולן "למה דווקא לי?"
בפגישה הראשונה רק הקשבתי לה, הנחתי לה לפרוק הכל לניירות על ניירות של טישו, להקיא את כל חלקי הפאזל הלא ברורים שישבו לה בפנים כי כשעוברים משבר כזה זו ממש טראומה שמנפצת את האמון שלנו ואמון כידוע הוא דבר שביר מאוד. אחרי שכל הרצפה הייתה מלאה ברסיסים של בטחון וערך עצמי שהתנפצו עברנו לשלב הבא.
בשלב השני נתנו לרגשות שמות. אנחנו לא תמיד יודעות לומר בקול רם מה אנחנו מרגישות רק ש"רע לנו" ו"מגעיל לנו" וזה לא מספיק. חשוב להוציא את כל הרגשות החוצה, לקרוא להם בשם ולהבין מה אנחנו מרגישות כרגע בכלל, איפה אנחנו נמצאות בתוך כל הסערה הזו, לראות את עצמנו מבחוץ כדי שנבין את המרחק עד לחוף מבטחים.
שלחתי את א' עם "מרשם" מיוחד וקבענו להיפגש בשבוע הבא.
בפגישה השנייה א' הגיעה עם 5 ק"ג פחות, כי הגוף שלה סירב לקבל הזנה מבחוץ והיה עסוק כעת רק בלחפש את ההזנה הפנימית שלו- להאכיל את הנפש הרעבה. היא סיפרה שהיה לה קשה לישון ולהתנהל אבל התרגיל שנתתי לה עזר לה לקום כל בוקר ולהמשיך ללכת וזה הצעד הראשון בדרך להחלמה.
בגידה ושקרים מפיגים את המסך שהיה לנו מול העיניים ופתאום נדמה כאילו כל מה שאנחנו מאמינים בו הוא לא אמיתי. זה יוצר תחושת בלבול וחרדה ואת שואלת את עצמך – האם כל מה שאני מאמינה בו הוא שקר? האם כבר הפסקתי להבחין בין מה שאמיתי לדמיון?
כשאת במקום הזה עולות המון שאלות וזה טבעי ונורמלי ויחד עם זאת, חשוב מאוד להניח לשאלות, להבין שכרגע, רק כרגע, אין תשובות ולשים את כל הפוקוס על לייצר לעצמך עוגנים ואם היו לך כאלו קודם אז את במקום הרבה יותר טוב. עוגנים הם טקסים או רוטינות שאנחנו קובעות לעצמנו באופן קבוע והם ממש כמו עוגן, משהו שמושך אותנו להתקדם עוד יום ועוד שלב.
ללא עוגנים אנחנו ממש כמו ספינה טרופה בסערה, מתנדנדות ומתרסקות על הגלים.
זכרי שגם בתוך כל הבלגן יש לך אחריות כלפי עצמך קודם כל וגם כלפי הילדים שלך. ללמוד לחיות לצד הכאב ולהבין שהמשבר הזה הוא רק בליפ על המסך, דורש תרגול, עבודה קשה והכוונה אבל בסוף, את בשליטה על הדברים שקורים לך ולא הם שמשתלטים עליך.
ואם גם את חווה משבר כלשהו – תדעי שגם אם את עכשיו ספינה אבודה בלב ים, חוף המבטחים תמיד ממתין לך שם.
קרין עומר ביבס
